זוהי הודעה שהועברה לצוות המורים באחד מהתיכונים בארץ בשבוע שעבר.
מסוג הארועים שהיו יכולים להסתיים אחרת לגמרי ורק בנס הסתיימו בלא כלום.
ההודעה הזו מזמנת לנו אפשרות להצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של ארגון כשקורה בו ארוע "כמעט ונפגע", לנסות ללמוד מהארוע ולהפיק ממנו לקחים על קצה המזלג.
החיים הם לא שחור ולבן ולכן נלמד גם מהדברים שכדאי לשמר וגם מאלה שכדאי אולי לשפר:
לשימור:
שקיפות ודיווח על התקרית – ראוי לשבח ולא מובן מאליו. מניח שבסיטואציות מסויימות יש כאלה שהיו מעדיפים לשמור את התקרית הזו לעצמם...
מהירות התגובה – כמה שעות לאחר הארוע כבר הופצו עצם התרחשותו וסדרה של פעולות לשיפור מידת השליטה בסיטואציה של עובדי הוראה נושאי נשק.
הפצת מסקנות ראשוניות ריענון וחידוד נהלים – בהחלט תגובה ראשונית ראויה ונכונה: חידוד נהלים, תדריכים לכולם, יישור קו מקצועי נכון מאוד.
כל אלה הם ערכים חשובים ומשמעותיים שכדאי ללמוד מהם על תגובה ראויה לארועי בטיחות גם אם הסתיימו ללא נפגעים.
לשיפור:
המילכוד המוכר: התמקדות יתר בחוזר מנכ"ל במקום להפעיל היגיון בריא ושכל ישר.
לצורך העניין נניח שמה שקרה זה פחות או יותר כך: דיווחו לקב"ט על התקרית והשאלה הראשונה שהוא שאל (בצדק) היתה אם יש את המסמכים הנדרשים לנשיאת נשק במוסד חינוכי.
הבעיה היא שזה טוב אולי ל"כסת"ח" – לא למניעת מקרה כזה בעתיד. הרי התלמיד ששלף את האקדח לא התעניין לפני כן אם יש למורה את כל האישורים...
מה כן היה יכול למנוע מקרה כזה כמעט בוודאות?
בפשטות - אם למשל המורה היה נושא את האקדח מכוסה ולא גלוי (במילים אחרות: חולצה בחוץ...), מה שאגב מופיע כ"המלצה" גם בחוזר מנכ"ל.
הנקודה היא שמרוב שהתרגלנו שיש מישהו אחר שחושב בשבילנו מה מסוכן ומה לא (חוזר מנכ"ל כמובן), חלקנו כנראה קצת איבדנו את היכולת לחשוב עצמאית מה מסוכן ומה נכון לעשות כדי למנוע את הסיכון או להפחית אותו.
בשנה האחרונה נוספו עשרות אלפי נושאי נשק במדינה. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זו המציאות. ננסה להתמקד במה שבכוחנו לשנות ונדאג לכך שבמסגרות שתחת אחריותנו, ההתנהלות עם נשק אישי תתבצע באופן בטיחותי ומתאים למסגרת חינוכית – כך שתחושת הביטחון תגבר ולא להפך.