במדינת ישראל יש שני תחומים שבהם כולם מומחים. התחום הראשון הוא כמובן חינוך - הרי כולנו עברנו במערכת החינוך, הפורמלית והלא פורמלית, לפעמים אפילו בהצלחה כלשהי. מי שהוא הורה לילדים עולה אוטומטית בכמה דרגות ויכול להיחשב פרופסור בתחום.
התחום השני הוא תחום הביטחון - כולנו עשינו צבא, אולי גם מילואים, צורכים חדשות בטחוניות באופ יומיומי, וקוראים תחקירים עיתונאיים וספרים על מבצעים מיוחדים. לכל אחד יש דעה מגובשת וחד משמעית על מה צריך לעשות, מה היה צריך לעשות, מה הטעות הכי גדולה שעשו, מי צריך ללכת הביתה ומי צריך לקבל צל"ש.
אבל מעבר לסרקזם, יש פה נקודה אמיתית. התחושה של ההבנה בתחומים אלו לא מגיעה רק ממקומות נלעגים, אלא מכיוון שכל אחד מתמודד עם סוגיות אלו בחייו הפרטיים ומוצא להם פתרונות ברמתו.
כל אחד מאיתנו נאלץ למצוא פתרונות חינוכיים לעצמו, לחניכיו בתנועת הנוער או לילדיו. מי לא מתמודד עם דילמות חינוכיות כל יום?! כנ"ל בתחום הביטחון - כולנו חיים תחת איום ביטחוני מתמיד, כל אחד צריך להתמודד עם המציאות הזו במרחב הפרטי שלו, להגן על עצמו, על משפחתו - וממילא נוצרת סוג של מערכת קבלת החלטות אישית ומשפחתית: לאן אסור לנסוע, עד איזו שעה מותר להיות מחוץ לבית, האם יש הבדלים בין שעות אור לשעות חשכה בתקופות של מתיחות ביטחונית? איך נראה הממ"ד? ועוד.
הכשל נוצר כשמנסים להשליך ממערכות אישיות ואפילו משפחתיות למערכות גדולות יותר כגון בית ספר, תנועת נוער, מכינה או מכללה. ניסיון לתרגם תהליך קבלת החלטות מהמסגרות הפרטיות למסגרות ציבוריות רחבות יותר נדון לכישלון גם בחינוך וגם בביטחון.
ננסה להדגים את זה: ביומיום שלנו אנחנו הרבה פעמים מקטלגים ארוע או פעולה כ"מסוכנים" על סמך אינטואיציה, תחושת בטן, חוויות עבר שלנו או של קרובינו וכד'. אך אם אנחנו מנהלים עכשיו ארגון עם מאות ואלפי תלמידים, אנחנו נדרשים לקבל החלטות באופן מקצועי ואובייקטיבי הרבה יותר.
(גם מהצד המחמיר וגם מהצד המקל - כלומר, יתכן שבחיינו האישיים אנחנו מרשים לילדינו לנסוע בטרמפים בתנאים מסויימים. ברור שביחס לתלמידים שלנו סט השיקולים יהיה שונה לגמרי (גם בלי קשר לחוזר מנכ"ל). כנ"ל הפוך - פגשתי פעם מנהל ארגון גדול שאמר לי שאם זה היה תלוי בו הוא לא היה מוציא טיולים בכלל, אבל היות שהוא מבין שטיולים הם נדבך מרכזי בחינוך החברתי, המשימה שלו היא מורכבת יותר).
איך מקבלים החלטות בעולמות הבטיחות והביטחון באופן אובייקטיבי? איך אפשר להניח בצד את האינטואיציה שלנו וגם לחצים מבחוץ של הורים וגורמים נוספים ולהצליח לקבל החלטות שקולות ומקצועיות שאנחנו מסוגלים לעמוד מאחוריהם?
בשתי מילים: ניהול סיכונים.
ניהול סיכונים הוא בעצם המפתח לכל תהליך של קבלת החלטות בתחומים האלה. הוא המפתח לשאלה אם נוסיף מאבטח או שניים, אם נצא לאטרקציה כלשהי או אם נחליט שלא להוציא לפועל טיול כלשהו שתוכנן.
מה זה בדיוק ניהול סיכונים? מה הרציונל שעומד מאחוריו? ואיך ניתן להפוך אותו לכלי עבודה יומיומי? בסרטון הקצר הבא אני מסביר על קצה המזלג על כל אלה ועוד:
Comments