משום מה הכותרת הזו ממש זעזעה אותי.
"אף אחד לא אוהב לשלם באוטובוס" - זה המשפט הפותח לכתבה הזו. בקלות אפשר לשכפל אותו לכל תחום אחר שרק נבחר: אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אף אחד לא אוהב לעמוד יפה בתור וכו'...
אבל כשנקודת המוצא היא שמי שמשלם למרות שהפיקוח פוחת, הוא פראייר - אנחנו בבעיה. מי שמשלם הוא לא פראייר, הוא פשוט לא גנב.
המלחמה מוכיחה לנו כל יום שהחברה הישראלית לא באמת שם. אין מילואימניק אחד שאם היה מאוד רוצה, היה יכול לא להתייצב למילואים. כלל ההרתמות של החברה האזרחית בהתנדבויות למען החקלאים, המפונים, החיילים ומשפחות החטופים, מראה לנו יום יום שאנחנו לא באמת צריכים את השוט כדי לייצר לעצמנו מסגרות חיים של אחווה, מוסר והגינות. ואף אחד לא מרגיש פראייר.
עם זאת, צריך לומר: עלולה להתעורר בעיה מסויימת במצבים של עומס רגולציה, פיקוח ובקרה. והיא שאנשים עלולים לשכוח את היסודות, את המוסריות הבסיסית שבגללה אמורים הדברים להעשות, ומתרגלים להיצמד אך ורק לפורמליסטיקה.
כך, במקום לשאול האם מקום מסויים הוא "כשר", שואלים "האם יש לו תעודת כשרות?"
נוסעים במהירות המותרת כדי לא להיתפס - ולא כדי לא לפגוע חלילה במישהו.
משלמים בתחבורה ציבורית, לא כי אחרת זה גזל - אלא כדי לא לקבל דו"ח.
את המורכבות הזו אני פוגש לא פעם גם בעולמות המקצועיים שלנו. מנהלים ובעלי תפקידים כל כך "מכויילים" לפעול "על פי חוזר מנכ"ל", ובדרך שוכחים שיש משמעות וערך גם לאחריות המוסרית ש"זה קרה במשמרת שלי", גם אם הכל נעשה לכאורה לפי החוזר.
התפקיד של חוזר מנכ"ל הוא לעשות יישור קו ולאפס את כל המערכות על מינימום אולימפי אחיד כי אי אפשר להסתמך על השכל הישר של כל אחד, אך הוא לא אמור ולא יכול להיות חזות הכל. לא יכול להיות שכשעוסקים בחיי אדם חוששים מהביטוח או מהדו"ח של פקח הטיולים, יותר מאשר מכך שתלמיד ייפצע או גרוע מכך.
מי שמקפיד על ההנחיות הוא לא פראייר גם אם אף אחד לא מפקח או בודק. זו החובה הכי בסיסית כאנשי חינוך.