שאלה: נערות שמארגנות קייטנה בחופש. מי אחראי אם חלילה קורה משהו?

שאלה: נערות שמארגנות קייטנה בחופש לילדים קטנים (תלמידי גנים ובתי"ס). אם חלילה קורה משהו לאחד התלמידים, מי אחראי? האם הן עלולות להיתבע?

תשובה:

אנו כמובן מעודדים מאוד בני ובנות נוער לתעסוקה חיובית וחינוכית במהלך חופשת הקיץ. עם זאת כדאי להיות מודעים לסיכונים ולא להיכנס לזירות שעלולות לסכן אותם או את הילדים עצמם.

אני רוצה להציג שלוש רמות של סיכון:

1. חוקית

2. ביטוחית

3. מהותית

חוקית – ישנו חוק שנקרא "חוק הקייטנות" שלמעשה קובע שקייטנה מחוייבת ברישוי עסקים ובעמידה בתנאים ששר החינוך רשאי לקבוע. החוק גם מגדיר את העונש למי שלא עומד בתנאים.

חוזר מנכ"ל קייטנות, הוא הכלי שדרכו שר החינוך מגדיר את כל ההנחיות והתנאים לקיום קייטנה.

בחוזר מנכ"ל מוגדרת קייטנה כך: "מקום שמתנהלת בו פעילות יום-יומית מאורגנת של נופש וחברה לקבוצה המונה 11 ילדים לפחות, במבני קבע או במבנים קלים שהוקמו למטרה זו לתקופה זמנית או בשטח פתוח, במשך תקופה קצובה ורצופה של מעל ליומיים, בתקופה של חופשת לימודים מבית הספר ומגן הילדים. בקייטנה יהיו ילדים בגיל 17-3 (ועד בכלל). בקייטנה של גן ילדים לא יעלה מספר הילדים על 35, וצוות העובדות בה חייב לכלול מנהלת וסייעת. צהרונים המעבירים את פעילותם משעות אחר הצהריים לבוקר ייחשבו כקייטנה בגן ילדים."

לצורך העניין – מרגע שמתקיימת פעילות של מעל ליומיים ל-11 ילדים ומעלה, הפעילות הזו נחשבת קייטנה וחלים עליה כל ההנחיות המחייבות קייטנה. לדוגמה: בעלי תפקידים בקייטנה, הסמכתם, יחס חניכה, בטיחות, בטחון, תברואה, רפואה ועוד. כל אלה הם תנאים לקבלת רישיון עסק לקייטנה שבה היא מחוייבת על פי חוק.

ביטוחית/נזיקית – גם אם בפעילות כלשהי לא מתקיימים חלק מהתנאים להגדרת קייטנה. למשל -הפעילות מיועדת ל-6 ילדים בלבד, ולכן לכאורה אין עבירה על החוק, עדיין, במידה ואחד הילדים יפצע או יפגע חלילה, הוריו או הוא עצמו יוכלו לתבוע את מי שמנהל את הפעילות וכד'. (איני מומחה לתחום, אך כדאי לדעת שבמקרה של קטינים, התיישנות לא מתחילה עד גיל 18, זאת אומרת שילד בן 10 שנפצע בפעילות כלשהי, יכול לתבוע גם עד גיל 25...).

מהותית – גם ללא כל סיכון חוקי או כספי, ישנה אחריות מהותית. כפי שפתחנו, אנו בוודאי מעודדים בני נוער לעצמאות כלכלית לפעילות ערכית ולעשיה חינוכית משמעותית במיוחד בחופשות. עם זאת, כדאי לחנך את בני הנוער גם לאחריות על מעשיהם ולמודעות לסכנות העלולות לקרות כתוצאה ממעשיהם. ניהול סיכונים הוא תחום רחב מאוד שאין בכוונתי להיכנס אליו במסמך זה, אך בוודאי שבפעילות קיץ שכזו עלולות לקרות תקלות לא מבוטלות. החל מעקיצה של חרקים, אלרגיות למיניהן (ידועות וכאלה שלא), פציעות, התייבשויות ועוד. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שילדו יחווה אחריות במישרין או בעקיפין לפציעתו של ילד אחר בעקבות פעילות כזו.

עד כאן סקרנו את הבעייתיות בפעילות שכזו. אך אני רוצה לומר מה לדעתי כן ניתן לעשות ובאיזה אופן, וזאת בשתי רמות: פורמלית ומהותית:

ברמה הפורמלית:

1. לדאוג שהפעילות לא נכנסת להגדרה של קייטנה – לדוגמה: פחות מ-10 ילדים ו/או לא לפעול יותר מיומיים ברצף. למשל: ראשון-שני – פעילות, שלישי – הפסקה, רביעי-חמישי – פעילות, וכו'. המלצה שלי – גם וגם, וראו להלן בסעיף 3.

2. לא לקרוא לזה קייטנה – לא בפרסומים, ולא בשיחות בע"פ.

3. לדאוג שמבחינה מהותית ותוכנית הפעילות דומה עד כמה שניתן ל"בייביסיטר" סטנדרטי (בכוונה אני לא נכנס להגדרות ספציפיות, מכיוון שבכל מקום יש הרגלים וסגנון שונה, יש מקומות שבהם בייביסיטר זה לראות טלוויזיה בבית, ויש מקומות שיוצאים לפעילויות בגינה הסמוכה וכו').

ברמה המהותית (והחשובה יותר לטעמי):

4. לא לקיים שום פעילות שקשורה במאגרי מים: בבריכה/שחיה/מעין/ים/גיגית וכד'.

5. לוודא שמבוגר אחראי (אחד ההורים) עובר עם בני הנוער המארגנים על תכנית הפעילות מראש, שואל שאלות, "מתחקר" אותם על כל נושאי הבטיחות – ונותן להם שיעורי בית לתקן, לשאול, לוודא ולדאוג. למשל: האם יש ילדים עם רגישויות? האם יש צורך לחצות כבישים במהלך היום? אם כן, מתי? איזה מעברי חציה? איך עושים את זה? וכמובן לתת להם דגשים והנחיות איך לבצע את הפעילות בבטחה. כנ"ל בסוף כל יום פעילות, לסכם את היום ברמה הבטיחותית ולעבור על התכנית ליום הבא.

באופן הזה אנחנו מרוויחים הרבה מאוד:

 גם לא מכניסים את עצמנו לבעיה חוקית

 גם מנהלים את הסיכונים באופן אחראי

 גם מאפשרים לבני הנוער לקיים פעילות חינוכית משמעותית

 גם עוזרים להורים של הילדים הצעירים אך בפעילות חינוכית בטוחה

 גם מחנכים לאחריות ולבטיחות

 גם לוקחים אחריות בעצמנו ונותנים להם דוגמה חיובית על רצינות ואחריות

בשולי הדברים:

ישנה גישה שאומרת שאם ההורים של הילדים יחתמו על איזושהי הצהרה שפוטרת את בני הנוער המארגנים מאחריות במקרה ויקרה משהו, זה כיסוי מספק. אני מתנגד נחרצות לגישה הזו מהטעם הפשוט שכל עוד לא קרה כלום, לא צריך את הפתק הזה, וברגע שחלילה יקרה משהו, הוא לא יהיה שווה כלום. במבחן המציאות הורה שהילד שלו נפצע ואושפז חלילה - לדוגמה, "לא רואה בעיניים", ואין סנטימנטים. לכן אני לא ממליץ לנסות את זה.